הוצאת דיבה בעילום שם
פרסמו עליך לשון הרע בעילום שם? השפילו אותך בעילום שם? הוציאו את דיבתך בעילום שם?
ברור לכל כי האנונימיות במרחב הדיגיטלי מהווה זכות חשובה. לא היינו מעוניינים לחיות בעולם בו נאלץ לחשוש להביע דעה במרחב הדיגיטלי. עם זאת, חשוב להבין כי לא מדובר בזכות מוחלטת. לפיכך, במקרים כגון לשון הרע, התחזות, איומים, עניינים פליליים ועוד, ניתן להגיש תלונה במשטרה לאיתור הפוגע, ובמקרים מסוימים (חריגים) אף ניתן לבקש צו מבית המשפט לאיתור המפרסם.
חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה 1965 קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו“.
מהו פרסום?
סעיף 2 (א) לחוק קובע כי “פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.”
סעיף 2 (ב) לחוק קובע כי “רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.
(2) אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע”
חשוב לזכור:
פרסומים שונים מהווים לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומם עלול להביא לאחת או יותר מהתוצאות המנויות לחוק, ואין צורך להוכיח, כתנאי לקבלת פיצוי, כי אכן הביאו לתוצאה כאמור בפועל. לפיכך, הנחת המוצא כי פרסומים שיש בהם לשון הרע, גורמים בדרך כלל נזק, גם אם קשה להוכיח את הנזק ואת שיעורו.
בהתאם להלכה הרווחת, על משמעות האמירות בפרסום אנו למדים מתוכן האמירות או הפרסומים עצמם, והם מתפרשים בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. כלומר, על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים בעיני הקורא הסביר. לכן, לצורך פרשנות הפרסום אין כל רלוונטיות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין את הדברים הנפגע או מי ששמע או קרא את הדברים.
הפרשנות לפרסום הדברים נעשה על סמך כל הפרסום, ולא רק על סמך חלקים ממנו או צעדים שבוצעו לאחר מכן. גם אם הדיון מתמקד במילה, במשפט או בפסקה ספציפיים מתוך פרסום ארוך הרבה יותר. יש לקבוע את משמעותו של אותו קטע ספציפי מתוך כל מכלול הפרסום ובהתחשב בהקשרו ובמיקומו בפרסום. הרושם של מקבל הפרסום מתגבש על סמך חשיפה לפרסום בכללותו.
עולה כי לא קיימת מניעה להחיל דיני לשון רע על פרסומים משמיצים. אולם גישת ביהמ”ש העליון היא כי ראוי להחילם בשינויים המתחייבים, כלומר, לתת את הדעת לפרמטרים נוספים הנוגעים לטיבו של הפרסום, למהותו, לנגישותו, למשקל שהציבור מתייחס לו וכד’, אשר לעיתים יש בהם כדי להשפיע על ההחלטה האם הפרסום יהווה לשון הרע, כמשמעו בחוק, או שמא יש להתייחס לאמור בפרסום כזוטי דברים.
בתביעת לשון הרע הנטל הראייתי הוא להוכיח את אמיתות הפרסום, שאינו עניין של מה בכך.
מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת בפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו ולחריפותו של תוכן הפרסום. לכן, כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות, הנטל הוא מוגבר, לאמור: “הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים”. בהתאם להלכה הפסוקה, נקבע כי לאחר עמידתו של בית המשפט על השיקולים והעקרונות המנחים בשאלת גובה הפיצוי. ישנם שיקולים רבים ומצטברים לקבוע את שיעור הפיצויים על הצד הגבוה. בין היתר, כאשר אין המדובר במעשה בודד אלא במספר רב ומצטבר של מעשים.
לסיכום, נותרו המון סוגיות שאינן פתורות באשר לנושא הספציפי הנ”ל.
למעוניינים להלן מספר פסקי דין בנושא המרתק הזה: בגץ 14/5870 ,חשבים נ’ הנהלת בתי המשפט, רע”א 19/1239 שאול נ’ נידיילי תקשורת בע”מ, רע”א 07/4447 מור נ’ ברק אי.טי.סי, ת”א 16-11-12733 מגנאג’י נ’ בכרי, ע”א (ת”א) 14-11-44711 סביר נ’ בר נוי.
משרדנו עוסק רבות בתחום הנ”ל, תוך רגישות וחתירה לאמת.
נשמח לנסות לסייע לכם.
כל המידע המופיע באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי או לטיפול משפטי, והוא אינו מוגדר כייעוץ משפטי מכל סוג. המידע המופיע באתר “יצחק מימון משרדי עורכי דין” כפוף לשינויים ולתיקונים אותם יש לבדוק ואין להסתמך עליהם ללא ייעוץ מעורך דין בהתאם למקרה ולגופו של עניין.
