חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א – 2000

כבר עתה נציין כי מדובר בנושא מורכב מאוד, מיוחד מאוד ומעניין מאוד. לפיכך, במקרים מסוג זה על אף הקושי וסערת הרגשות שעלולה להיות, חשוב לשים לב לכל הפרטים, חשוב להשיג כמה שיותר ראיות ואף עדים לאירוע אם ניתן. 

על מנת לנסות ולפשט את הדברים נתחיל מפסק דין מעניין מאוד אשר רלוונטי מאוד בנושא חשיבות הבאת הראיות. בת”א 35096-07-18 שניתן ע”י כב’ השופט אילן דפדי, כי כלל ידוע הוא “שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה, ראו את ע”א 9656/05 “. כמו כן, “אי -הבאת עד רלבנטי, בהיעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מלהשמיע, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובתו” ראו פסק דינו של כב’ השופט מלצר בע”א 8382/06 כורש בוטח נ’ דוד כהן”

האם המקרה שלכם מהווה הפליה אסורה על פי דין?

בסעיף 1 לחוק איסור הפליה נקבע כי “נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים”, כשמקום ציבורי הוגדר בסעיף 2 ככל מקום המיועד לשימוש הציבור.

בסעיף 3 לחוק נקבע כי :“(א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.

(ב) לעניין חוק זה, אחת היא אם העיסוק נעשה למטרת רווח או שלא למטרת רווח ואם נגבה או לא נגבה תשלום תמורת הספקת המוצר או השירות הציבורי, הפעלת המקום הציבורי, מתן הכניסה למקום הציבורי או מתן השירות במקום הציבורי. 

(ג) בחוק זה “מי שעיסוקו”- לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו”.

בסעיף 4 נקבע כי “מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפרסם מודעה שיש בה משום הפליה אסורה על פי סעיף 3” .

בסעיף 5 נקבע כי “(א) מעשה או מחדל בניגוד לסעיפים 3 ו-4 הם עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליהם, בכפוף להוראות חוק זה. (ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש”ח, בלא הוכחת נזק.”

בסעיף 8 נקבע כי  “מקום שהעוולה נעשתה על ידי תאגיד, יהיה אדם אחראי גם הוא לעוולה, אם היה אותה שעה מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר האחראי לנושא הנדון, אלא אם כן הוכיח שניים אלה: (1) העוולה נעשתה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט אמצעים סבירים בנסיבות העניין כדי למנוע את העוולה”.

מהם השיקולים המנחים את בית המשפט בפסיקת הפיצויים?

פסק דין מרתק בנושא הוא ת”א 35096-07-18, שם נקבע כי בהתאם להלכה, יש להביא בחשבון שלושה שיקולים מרכזיים :

הראשון – עוצמת הפגיעה בעקרון השוויון – ככל שהפגיעה בעקרון השוויון הכרוכה בהתנהלות המפלה בעקרון השוויון חמורה יותר, כך גם יגדל הפיצוי שראוי לחייב בו את העוסק המפלה. חומרת ההפרה יכולה להתבטא בשני מישורים עיקריים: פגיעתה ברגשות חברי הקבוצה המופלית לרעה (“הפגיעה האישית”) וההשלכות השליליות שיש להפרה על השאיפה ליצור חברה שוויונית (“הפגיעה החברתית”)

השני – “היקף הפרקטיקה המפלה – ככל שההפליה ננקטה ביותר מקרים, וככל שהייתה לה תהודה ציבורית משמעותית יותר, כך גם חמורה יותר פגיעתה, וזאת הן במישור האישי והן במישור החברתי”

השלישי – “שיקולי אשם – בקביעת הסעד בגין הנזק הלא ממוני יש מקום להתחשב אף בשאלה אם הפרקטיקה המפלה ננקטה מחמת טעות או בכוונת מכוון, באופן בו טיפל העוסק בתיקונה לאחר שנחשפה, ובשיקולים נוספים הנוגעים לאשם הצדדים- ת”צ 8214-05-14, וכן ראו ת”צ 26994-08-18”

במקרה מרתק אחר פסק ביהמ”ש העליון כי ההבחנה בין נשים לגברים באשר לגיל המינימום לכניסה למקומות בילוי, מהווה הפליה מגדרית שאיננה לגיטימית האסורה על פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים.

ברע”א 8821/09 נקבע כי “הבחנה שכזו, לא רק שפוגעת בכבודו של המופלה לרעה ומשמרת סטריאוטיפים קיימים, אלא מחדדת ומשמרת הבדלים לא רלבנטיים או הבדלים הנשענים על אותם סטריאוטיפים. 

חשוב לזכור, ישנם מקרים אשר לא יחשבו הפליה:

כאשר הדבר מתחייב ממהותו של המוצר, אופיו, השירות או המקום. כאשר ישנם מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, במקרים בהם אי ההפרדה תפגע בחלק מהציבור, כל עוד ההפרדה מוצדקת כמובן.  ארגון או מועדון, שאינו למטרת רווח, והדבר נעשה לשם קידום צרכים מיוחדים של הקבוצה אליה משתייכים החברים.

האם רשאי בנק שלא לקבל ערב רק מחמת גילו ? האם יש בכך הפלייה אסורה על פי הדין ?

פסק הדין הבא הוא לדעתי האישית אחד מפסקי הדין המדהימים הקיימים בנושא זה. מדובר בפסק דין שצריך ללמד בכל פקולטה למשפטים. התובע במקרה זה הוא לא פחות מגיבור ולוחם צדק של כל כך הרבה אנשים אחרים. ראשיתו של המקרה הוא כאשר בתו של התובע פנתה אל הבנק על מנת לקחת הלוואה לרכישת דירה. היא הציעה את אביה (התובע) ואת אשתו כערבים להחזר ההלוואה. הבנק דחה את התובע, בנימוק שהתובע מבוגר מדי (בן 67). בעקבות פניה מצד התובע, חזר הבנק בכתב על הקביעה שאינו מקבל ערבים מעל גיל 55.

התובע טען כי החלטת הבנק שלא לקבל ערב מפאת גיל וללא בדיקה מקדימה של מצבו הכלכלי והבריאותי של הערב היא בגדר הפליה ובניגוד לסעיף 3 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000.

בסעיף 2 לחוק, סעיף ההגדרות, מוגדר “שירות ציבורי” כך:  

“שירות ציבורי” – שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור.”

עוד באותו סעיף מוגדרים “שירותים פיננסיים” כך:  

“שירותים פיננסים” – שירותי בנקאות, מתן אשראי וביטוח.”  

במקרה זה קבע בית המשפט כי: “לאור הגדרה זו נראה כי הפעולה של קבלת ערבים והטיפול בהם ובכל הכרוך בכך על ידי הבנק נכנסת לגדר שירותי בנקאות, שהינם שירותים פיננסיים, שהם, בסופו של דבר שירות ציבורי. שכן, מקום שבו הערבות היא חלק בלתי נפרד מהלוואה או מאשראי הניתן על ידי הבנק, הרי שהיא נכנסת תחת כנפי ההגדרה כאמור. החוק מבקש להחיל, במידה מסוימת ובאופן מוגבל, בתחומי המשפט הפרטי את עקרון השוויון. תכליתו של עקרון זה – מעבר לכך שהוא מבקש להביא לחלוקה שוויונית של משאבים והזדמנויות – היא גם למנוע את תחושת ההדרה ואת הפגיעה בכבודו של מי שסובל מיחס מפלה. (ראו למשל, בג”ץ 953/87). נקבע כי מניעת תחושת הפגיעה וההפליה היא גם אחת מתכליותיו של חוק איסור הפליה.”

“אדם הנתקל בסירוב ראשוני על רקע שיוכו לאחת הקבוצות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק, ונאלץ להיאבק על קבלת שירות, עלול לחוות פגיעה בכבודו ותחושת הפליה, גם אם בסופו של יום מאבקו מצליח. ההבדל בין הפליה אסורה לבין הבחנה מותרת נבחן לפי “רלוונטיות השוני” – אם השונות בין אנשים שונים היא רלוונטית בנסיבות העניין, אז הדבר עשוי להצדיק הבחנה ביניהם (בג”ץ 4541/94‏ מילר‎ ‎נ’ שר הביטחון). באופן קונקרטי, בהקשר של חוק איסור הפליה, ניתן למצוא בסעיף 3(ד) לחוק החרגות לסעיף 3(א) לחוק המאפשרות מתן יחס שונה בין אנשים וזאת בהתקיים התנאים המנויים שם. לענייננו, רלוונטי סעיף 3(ד)(1) הקובע כי:

(ד) אין רואים הפליה לפי סעיף זה –  

 (1) כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי.”

דהיינו, אם קיים שוני רלוונטי המתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר או השירות הציבורי, הרי שלא יראו בכך כהפליה אסורה. חריג זה מתפרש על מקרים בהם מה שנראה במבט ראשון כהפליה, משקף למעשה הבחנה עניינית. אין מדובר במשהו ייחודי לחוק איסור הפליה, אלא ביישום של הכלל המוכר היטב במשפט המנהלי והחוקתי, לפיו הבחנה על יסוד שוני רלוונטי אינה נחשבת לפגיעה בשוויון. הפליה היא “מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני משמעותי בנסיבות בין האחד למשנהו” (בג”ץ 678/88 כפר ורדים נ’ שר האוצר, פ”ד מג(2) 501, 508 (1989)). למותר לומר, כי השאלה מתי מדובר בשוני רלוונטי לא תמיד פשוטה. ישנם גם מקרים בהם השוני הרלוונטי אינו מנטרל לחלוטין את הפגיעה בשוויון, וכאשר הוא ניתן לתיקון במשאבים סבירים יש לעשות זאת (ראו פרשת אליס מילר) …. “עוד יש לציין, כי תמיד יש לבחון שמא השוני הרלוונטי הנטען משקף את אותם סטריאוטיפים פסולים אשר החוק נועד להילחם בהם (עניין פרוז’אנסקי, פסקה 34 וההפניות שם).”

“ככלל, נושא התובע בנטל השכנוע להוכיח את תביעתו. במקרה זה טוען התובע כי סורב רק מחמת גילו ואכן גם הבנק לא טוען כי היו טעמים אחרים, זולת הגיל. סעיף 6 לחוק קובע כי מקום בו הוכח כי “קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3″ הופלתה באופנים המנויים בסעיפים קטנים (2) עד (4), אזי קמה חזקה של הפליה אסורה. מכאן, שהנטל להוכיח כי מדובר באבחנה עניינית הוא במקרה זה על הבנק.”

ובהמשך:

“אכן, הבנק אינו מחויב ליתן אשראי ללקוח, וכפועל יוצא מכך הוא אינו חייב לקבל כל ערב המוצע לו. אינטרס ראשון במעלה של הבנק – ובאופן ישיר של הציבור כולו – הנו בשמירת יציבותו הכלכלית, תוך הקפדה על גביית חובות הלקוחות והימנעות מהיחשפות למשברי נזילות (ראו: ע”א 1304/91, ע”א 636/89, דנ”א 1740/91) מטרה זו של שמירה על יציבות הבנקים היא אכן חשובה מאד ועל הבנק לבחון את בקשת האשראי בהתאם לנתוני הלקוח ומצבת הביטחונות שמציע הלקוח להעמיד לטובת הבנק להבטחת האשראי. באופן דומה, ההחלטה אם לקבל ערב אם לאו צריכה להתבסס על שיקולים ענייניים. גיל לבדו אינו יכול להיות, לטעמי, קריטריון המתחייב מאופיו של השירות הבנקאי, כפי שקובע לשון החוק. ייתכן והוא קריטריון נוסף אפשרי אולם זאת, בהצטרף לשיקולים ענייניים אחרים.”

“על הבנק להראות כי ההפליה מחמת גיל מתחייבת מאופיו או מהותו של השירות. יש לבחון אכן מדובר באבחנה מתחייבת, וזאת על פי הטעמים אותם מנה הבנק בכתב ההגנה. לפיכך, טענת הבנק שאנשים מעל גיל 55 או 65 (לפי משך ההלוואה) משתייכים לקבוצה שסיכויי הפירעון ממנה נמוכים או בעייתיים יותר מאשר אנשים צעירים יותר אינה יכולה להעיד על הכלל. טענה ברוח זו אינה יכולה לשמש כבסיס להבחנה בין ערבים בגילאים שונים. אדרבא, ניתן להעלות טיעון נגדי כי דווקא עם הגיעו של אדם לגיל מבוגר הסיכוי שהוא צבר נכסים וכספים גבוה יותר משל אדם צעיר ולכן כושר הפירעון שלו איתן יותר. במילים אחרות, הבחנה בין גילאים שונים כפי שעושה הבנק אינה מתחייבת מאופיו של השירות, כפי שקובע החוק.   הבנק כלל לא בדק את מצבם הכלכלי והבריאותי של התובע ושל אשתו ולא ערך בדיקה עניינית של הכנסותיהם ונכסיהם ודחה אותם רק בגלל גילם. מדיניותו של הבנק שלא לקבל ערבים רק מחמת גילם מהווה הפלייה לא עניינית ולא מוצדקת והיא אינה מתחייב ממהות השירות. הפלייה כזו אף פוגעת ומעליבה שכן היא משדרת לאנשים בני גילו של התובע כי הם “בעיתיים” או “לא שווים מספיק” לבנק. מדיניות כזו מדירה פלח אוכלוסייה שלם רק בגלל גילם של המשתייכים לפלח זה, בלא שהבנק הוכיח כי קיים מתאם ו/או קשר סיבתי, ברמת כזו או אחרת, בין הגיל לבין יכולת עתידית לעמוד מאחורי הערבות. עצם קביעת הגיל כקריטריון שדי בו כדי לדחות מועמד לערבות, ללא שנערכת בדיקה עניינית הינה הפלייה בלתי עניינית אשר אינה עומדת בדרישות החוק.”

 לאור כל האמור לעיל, שוכנע בית המשפט כי הבנק פעל בניגוד להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000 וכי החלטתו שלא לקבל את התובע כערב רק מחמת גילו אינה הפלייה עניינית המתחייבת ממהותו של השירות. בית המשפט חייב את הבנק בתשלום פיצויים שאינם מצריכים הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק, בסך 15,000 ₪ בתוספת אגרת משפט והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

לסיום, יפים דבריו של השופט י’ זמיר בבג”ץ 6051/95 כי “המוסכמה החברתית היא הקרקע שעליה צומחת ההפליה החברתית: הפליה מחמת גזע, דת, ארץ מוצא, מין ועוד. הסטראוטיפ הוא אויב השוויון. הוא יוצר מעגל קסמים הפועל להנצחת הפליה.” [שם, בעמ’ 355; ראו גם דנג”ץ 4191/97.

חושבים שהמקרה שלכם מהווה הפליה אסורה על פי החוק? משרדנו בעל הצלחות רבות בתחום זה. נשמח לעמוד לשירותכם במלוא הרגישות. 

כל המידע המופיע באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי או לטיפול משפטי, והוא אינו מוגדר כייעוץ משפטי מכל סוג. המידע המופיע באתר “יצחק מימון משרדי עורכי דין” כפוף לשינויים ולתיקונים אותם יש לבדוק ואין להסתמך עליהם ללא ייעוץ מעורך דין בהתאם למקרה ולגופו של עניין.