המדריך המלא לזכויות יוצרים:

מי הם הגופים האמונים על זכויות היוצרים בישראל? האם צריך לשלם עבור רישיון להשמעת מוזיקה באופן פומבי? מדוע בכלל צריך לשלם עבור השמעת מוזיקה? לכמה גופים צריך לשלם עבור זכויות יוצרים?

מוזיקה בעסקים I רישיון להשמעת מוזיקה באופן פומבי I תביעה על הפרת זכויות יוצרים I זכויות יוצרים בריהוט I זכויות יוצרים בתמונות I זכויות יוצרים בצילום I זכויות יוצרים מלחינים I זכויות יוצרים מעבדים I זכויות יוצרים כותבים 

בישראל פועלים חמישה תאגידים לניהול משותף של זכויות יוצרים:

אקו”ם – אגודת קומפוזיטורים, מחברים, ומו”לים למוזיקה בישראל, נוסדה בשנת 1936, והיא מאגדת מלחינים, פזמונאים, משוררים, סופרים, מו”לים, מעבדים ומתרגמים מהארץ ומהעולם אקו”ם מגנה על זכויות היוצרים ביצירות ספרותית ו/או מוזיקלית. החברים באקו”ם מעבירים את זכויות היוצרים שלהם בכל יצירותיהם באופן בלעדי אל ניהולה של אקו”ם, ואילו אקו”ם מממשת את זכויות חבריה, על ידי הנפקת רישיונות שימוש, על ידי גביית התמלוגים בגין רישיונות השימוש השונים, ועל ידי חלוקת התמלוגים בין חברי אקו”ם השונים. בנוסף, אקו”ם חתומה על הסכמי ניהול וייצוג של זכויות מכניות ו/או זכויות ביצוע עם כ 160 אגודות מארצות אחרות בעולם, הנקראות “אגודות אחיות”. הסכמי הניהול והייצוג מאפשרים לאקו”ם לנהל ולייצג בישראל כמעט באופן בלעדי את כל זכויות היוצרים של האגודות האחיות בעולם, וגם את כל זכויות היוצרים הישראליות. לפיכך, מאגר היצירות המנוהל על ידי אקו”ם מכיל כמעט כל יצירה ישראלית ולועזית שנכתבה אי פעם.

הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות – תאגיד המייצג את תעשיית התקליטים בארץ ובעולם. התאגיד פועל לשמירה על זכויות היוצרים של חברות התקליטים שבבעלותם זכויות המאסטר של התקליט או האלבום המקורי שהוקלט והופק על ידם. המאסטר המקורי ממנו מפיקים בעצם את ההעתקים המופצים באופן מסחרי. בפדרציה מאוגדים כ 1400 מפיקי תקליטים מ 76 מדינות שונות בעולם. היא מנפיקה רישיונות שימוש עבור יצירות ישראליות ויצירות לועזיות.

הפי”ל – הפדרציה הישראלית למוזיקה ישראלית וים תיכונית היא פדרציה ישראלית הפועלת בישראל בלבד. הפי”ל מאגדת בתוכה כ 160 מפיקים עצמאיים וחברות תקליטים למוזיקה ישראלית וים תיכונית בישראל.

עיל”ם – היא עמותה ישראלית לזכויות המוזיקאים המבצעים. החברים בה הם מבצעים ונגנים של יצירות ישראליות, והיא מאגדת זכויות של כ 2000 נגנים ומנצחים בישראל.

אשכולות – היא החברה לזכויות מבצעים של אמני ישראל, מייצגת כ 40 אלף אמנים בישראל, בהם שחקנים, זמרים, בדרנים, ורקדנים. פעילות גביית התמלוגים הן של עיל”ם והן של אשכולות, מתבצעת באמצעות גוף משותף הנקרא “הארגון היציג של מבצעי ישראל”.

התאגידים לניהול משותף מעניקים רישיונות למשתמשים לעשות ביצירה שימושים שונים כגון ביצועה בפומבי, שידורה, הקלטתה ועוד. רישיונות אלו נקראים “רישיונות שמיכה” או “רישיונות גורפים”, והם מאפשרים למשתמש לעשות שימוש בכל היצירות שבידי התאגידים השונים ללא הגבלה על כמות היצירות בהן נעשה השימוש. בנוסף, משתמש יכול לקבל גם “רישיון פרטני”, שהוא רישיון הניתן עבור שימוש ביצירה אחת או במספר יצירות בודדות.

בכל יצירה מוזיקלית קיימות זכויות יוצרים, ולכל יצירה קיימות בעלויות רבות של יוצרים רבים השותפים לאותה היצירה. לכל מלחין או כותב, לכל מבצע או מעבד, ולכל חברת תקליטים מאוגדת, קמה עילה לזכויות יוצרים ביצירה מכוח הדין. עם זאת, במציאות הקיימת, כמעט בלתי אפשרי לכל בעל זכות ביצירה לממש כלכלית את זכות היוצרים שלו באופן פרטני ונפרד ממשתמשים שונים ללא התאגידים לניהול משותף.

גם במקרים בהם יהיו ניסיונות מצד יוצרים לפעול עצמאית במימוש הכלכלי של זכותם, הדבר יהיה כרוך בעלויות רבות, והיתרון במימוש הכלכלי של זכותם דרך התאגידים לניהול המשותף יישמר. נראה כי ברוב המקרים משתמשים יעדיפו לשלם עבור רישיון המאגד בתוכו את רוב היצירות הקיימות, מאשר לשלם עבור רישיון ובו מספר מצומצם של יצירות. בדיוק כפי שתחנת רדיו לא תבקש רישיון המכיל כמות מצומצמת של יצירות אשר יחזרו על עצמן בשידורים השונים במשך כל ימות השבוע.

ההיסטוריה המשפטית של זכויות היוצרים והיקפן בישראל הוגדרו תחילה בחוק זכויות היוצרים 1911, ובפקודת זכות יוצרים 1924. בנוסף, חוק זכויות מבצעים ומשדרים, תשמ”ד-1984, שעבר תיקוני חקיקה ונוסח בחוק זכויות יוצרים ומבצעים קלטות, התשנ”ו-1996. בשנת 2007 עם כניסתו לתוקף של  חוק זכויות יוצרים, תשס”ח -2007 אשר החליף את החקיקה המנדטורית למעט הסדרים אחדים, וקבע הן את היקף הזכות של בעליה והן את היקף החובות המוטלות על הציבור בהקשר של זכויות אלה. לכל בעל יצירה קיימת זכות למניעת שימוש ביצירות המוגנות בזכויות יוצרים ללא הסכמתו המפורשת לכך.

חוק זכויות היוצרים אינו חל במקרים בהם השימוש ביצירה הוא פרטי בהאזנה למוזיקה דרך ערוצי הטלוויזיה או דרך ערוצי המדיה השונים ברכב הפרטי וכו’. החוק חל אלא כאשר השימוש ביצירה הינו פומבי, במקומות ציבוריים, בשידור או אף ביצוע של יצירה מוזיקלית או ספרותית במקומות ציבוריים כגון, מרכזי קניות, במסעדות, בחנויות, במועדונים, פאבים, מסעדות, מספרות, הופעות, רשויות מקומיות, מלונות ועוד ועוד.

בעלי עסק? משמיעים מוזיקה בעסק? חשוב לדעת כי עליכם להסדיר רישיון להשמעת מוזיקה באופן פומבי בעסקכם. במידה ולא תעשו זאת תהיו חשופים לתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים.

גניבת עין:

גניבת עין טובין I גניבת עין ריהוט 

על מנת שתתקיים עילה בעוולת גניבת העין, על התובע להוכיח כי הטובין שהוא מוכר רכשו להם מוניטין, וכי הנתבע גוזל מוניטין זה, בכך שהוא מטעה את הציבור לחשוב שהטובין שהוא קונה מן הנתבע הם הטובין של התובע. בית המשפט בוחן את שני יסודות אלו, יסוד המוניטין, ויסוד ההטעיה, על מנת לבדוק אם הם אכן מתקיימים במקרה שלכם.

העדר מוניטין: הוכחת קיומו של מוניטין היא תנאי מקדמי לשם הוכחת גניבת עין, ואם לא הוכח קיומו של מוניטין, כלל אין צורך לבדוק האם קיימת הטעיה או סכנת הטעיה, ראו לדוגמא את פסק דינו של השופטת נתניהו בע”א 18/86, וכן פסק דינו של הנשיא שמגר בע”א 634/89.

על מנת להוכיח קיומו של מוניטין, על התובע להוכיח, כי המוצר שהוא מייצר מזוהה לפחות עם מקור מסוים כך למשל בע”א 307/87, ע”א 498/66. היו מקרים בהם גם חיקוי לא בהכרח מעיד על קיומו של מוניטין.

עשיית עושר ולא במשפט:

ברע”א 371/89 נקבע כי על מנת שתקום לתובע עילה בעשיית עושר ולא במשפט, עליו להוכיח כי הנתבע התעשר, כי התעשרותו באה מן התובע, וכי ההתעשרות הייתה שלא כדין ראו רע”א 371/89.

זכויות יוצרים צלמים: 

זכויות יוצרים בתמונה I זכויות יוצרים צלמים I זכויות יוצרים תצלום

ככלל, כדי שמשתמש ביצירה יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו לאזכר את שמו של בעל היצירה ולציין שהוא בעל הזכויות.

בהתאם להלכה הפסוקה, הגם במקרה של אי מתן קרדיט ליוצר ניתן לחסות תחת ההגנה של שימוש הוגן. השאלה כאמור, היא שאלה של איזון בין אינטרסים.

בת”א 8211/09 נקבע כי הקביעה, שלפיה מקום בו לא ניתן קרדיט ליוצר לא ניתן לחסות בצלה של ההגנה, אינה קביעה מוחלטת אלא יש לאזן בין אינטרסים שונים ולתת משקל לאי מתן הקרדיט בהתאם לטיבה של הגנת השימוש ההוגן. 

סעיף 18 לחוק זכויות יוצרים, תשס”ח- 2007, (להלן: “החוק”) קובע כי: “על אף הוראות סעיף 11, עשיית הפעולות המפורטות בסעיפים 19 עד 30 מותרת בתנאים המפורטים באותם סעיפים ולשם השגת המטרות המפורטות בהם, אף בלא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים ובלא תשלום תמורה, ולעניין הפעולות המפורטות בסעיף 32 – בתמורה ובהתאם להוראות אותו סעיף”.

סעיף 19 לחוק קובע כי: (א)  שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך. (ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין השאר, כל אלה: (1) מטרת השימוש ואופיו; (2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש; (3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה; (4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

בע”א 3038/02 נקבע כי כדי שהמשתמש יוכל לטעון לשימוש הוגן, עליו ליתן אשראי מתאים לבעל היצירה. כלומר, לאזכר את שמו ולציין את העובדה שהוא בעל הזכויות.

בת”א 3560/09 ראובני נ’ מפה נקבע כי אכן ניתן למצוא בפסיקה אמירות לפיהן אין המדובר בקביעה מוחלטת, וייתכנו מצבים בהם על אף אי מתן הקרדיט לא תישלל הגנת השימוש ההוגן.

בת”א 8211/09 כי במקרה בו מרכז הכובד של השימוש המפר הוא חינוכי-לימודי, יהיה מקום ליתן משקל נמוך יותר להיבט של אי מתן קרדיט ליוצר. במקרה דנא, מדובר באותם המקרים שיש בהם כדי לאפשר להן לחסות תחת הגנת השימוש ההוגן. לא פעם פסק בית המשפט הנכבד כי המסקנה, אם כן, שמעשים אלה עשויים להיחשב “כזוטי דברים”.

סעיף 56 לחוק קובע כי בקביעת שיעור הפיצויים רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, את היקף ההפרה ומשך בזמן בו בוצעה, את חומרתה, את הנזק הממשי שנגרם לתובע להערכת בית המשפט, את הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, את מאפייני פעילותו של הנתבע, את טיב היחסים בין הנתבע לבין התובע ואת תום ליבו של הנתבע.

בנסיבות מסוימות מכיר בית המשפט ב”מפרים תמימים”, כמי שפעלו בתום לב, או כמי שהשימוש שלו היה “סביר בנסיבות העניין”.

בת”א 7036/09 נקבע כי:

“האיזון הראוי מחייב הבחנה ברורה בין הגנה לצילום עצמו, ובין הגנה לדמות המצולמת. הצלם אינו בעל הזכויות בפוזיציה בה נלכדה הדמות, בתווי פניה, פרטי הלבוש וביוצא באלה מאפיינים של הדמות שאינם תוצר מקורי ויצירתי שלו, הגם שהם מבטאים מידה כזו או אחרת של השקעתו ומיומנותו בצילום.”

…

“החשש הוא כי הגנה רחבה מידי לצלם הלוכד בעדשות מצלמתו דמות ציבורית ידועה בפוזיציה מסוימת, תהיה בעלת השלכה מרחיקת לכת על כל יצירת אומנות עתידית הנבנית ומפותחת מתוך צילום זה ובהסתמך עליו, ותגביל מעבר לנדרש את האפשרות ליצור ולפתח יצירות עם אותה הדמות.

…

“הדעת נותנת כי באותם מקרים שבהם מרכז הכובד של הפרסום המפר הוא חינוכי – לימודי יהיה מקום למתן משקל נמוך יותר להיבט האחר של אי מתן הקרדיט ליוצר.”

בע”א 592/88 נקבע שיש לשקול את “עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר”.

סעיף 52 לחוק קובע כי “הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה, בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות חוק זה”. בכך מחיל החוק, בין היתר, את ההוראה בדבר “מעשה של מה בכך” הקבועה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין, הידועה גם כהגנת “זוטי דברים”.

בהלכה הפסוקה נקבע כי גבולות הגנת זוטי דברים אינם תחומים מראש, וכי הגנה זו תיבחן בהתאם למהות הזכות שנפגעה, תכלית הפגיעה ונסיבות המקרה (ראה לדוג’ דנ”א 4960/18, כך גם בע”א 10085/08 זהו כלל עתיק יומין החל בתחומי משפט רבים.

 בתי המשפט הכירו בתחולת הגנת זוטי דברים גם בדיני הקניין הרוחני ע”א 1248/15, ת”א 7648-09-08, ת”א 9289-02-09, ת”א 59647/06,ת”א 37759/07,ת”א 45536-07-11,תא”מ 13838-05-10.

בית המשפט רשאי להתרשם שהנסיבות בכללותן מצביעות על כך שמדובר במעשה של מה בכך, וזאת תוך התחשבות, מעבר לנזק שנגרם, גם בנסיבות ההפרה של זכות היוצרים.

 לפיכך, בית המשפט יכול להיעזר בשיקולים השונים המנויים בסעיף 56(ב) לחוק, שהם היקף ההפרה, משכה, הזמן שבו בוצעה ההפרה וחומרתה, הנזק הממשי לתובע והרווח לנתבע, מאפייני הפעילות של הנתבע, טיב היחסים בין הצדדים ותום הלב של הנתבע. תתכנה נסיבות שבהן מכלול שיקולים זה יביא למסקנה שמדובר בזוטות שאינן מקימות הצדקה לפסיקת פיצוי לטובת התובע.  

תחולת הגנת זוטי דברים בקשר להפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית עולה גם מקביעת המחוקק שלפיה בית המשפט “רשאי” לפסוק פיצויים בלא הוכחת נזק (סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים). נוסח זה של החוק מחזק את המסקנה שקיימת קבוצת מקרים – גם אם זו מצומצמת ומתייחסת למקרים חריגים – שבהם יעשה בית המשפט שימוש בשיקול דעתו ולא יפסוק פיצוי לטובת התובע.

 התייחס לכך המלומד טוני גרינמן, בספרו זכויות יוצרים 777: “פסיקת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הרשאי לפסוק כל סכום עד לסכום המקסימלי הקבוע בסעיף, והוא רשאי גם להימנע מפסיקת פיצוי כלשהו. אולם, לאחר שהוכחה הפרה, אי-פסיקת פיצוי עלולה להכשיל את מטרת הפיצוי, ובוודאי את מטרת ההרתעה. היא צריכה אפוא להיות בגדר חריג, המופעל בנסיבות יוצאות דופן. נסיבות כאלה עשויות להתקיים כאשר מדובר בהפרה “קלת ערך”, ביטוי שבית המשפט העליון נקב בפרשת ניניו.

…

כיום , מסור לבתי המשפט שיקול דעת רחב יותר, בלי שיהיו מחויבים לסכום מינימלי. נראה, אם כן, שעל מנת שבית המשפט יימנע מלהפעיל את שיקול דעתו לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק צריכות להתקיים נסיבות מקלות נוספות. ייתכן שאלה יימצאו, אם בכלל, כאשר ברור כי ההפרה לא גרמה נזק כלל ולא הייתה מכוונת, או בשילוב של: ערך שימוש נמוך מאוד עד כדי אפסי, פגיעה קלה ביותר בתובע ותום לב או תמימות ברמה גבוהה אצל המפר, או תרומה חברתית רצויה של השימוש שלו ביצירה”.

 דיני זכויות יוצרים והאיזון בין זכויות היוצר לבין חופש הפעולה של הכלל. בע”א 8117/03‏ נקבע כי דיני זכויות היוצרים משקפים איזון בין זכויות היוצר ביצירתו ובין חופש הפעולה של הכלל. ככל שנרחיב את היקפה של זכות היוצר ואת יכולתו למנוע שימושים מן הזולת ביצירתו, כך נגביל את מתחם הפעולה של הציבור, ולהיפך.?

פסק דין מרתק בנושא הוא ע”א 592/88 שם נקבע כי: “בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה – ­הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין“.

יש לכם עוד שאלות בנושא? מוזמנים לפנות אל משרדנו ונשמח להעניק לכם שירות. משרדנו בעל ניסיון רב בתחום זה. עו”ד יצחק מימון עבד במשך כעשור בארגון זכויות היוצרים בישראל (אקו”ם) ובעל ניסיון עשיר ומגוון בתחום זכויות היוצרים.   

כל המידע המופיע באתר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי או לטיפול משפטי, והוא אינו מוגדר כייעוץ משפטי מכל סוג. המידע המופיע באתר “יצחק מימון משרדי עורכי דין” כפוף לשינויים ולתיקונים אותם יש לבדוק ואין להסתמך עליהם ללא ייעוץ מעורך דין בהתאם למקרה ולגופו של עניין.